מה גורם למעשי ההרג בבתי הספר בארה"ב?
אילן סלומון, רוקח

השבוע התפרסם כי הנער אדם לנזה, רוצח הילדים מקונטיקט, שהוגדר כבעל הפרעה נפשית, נטל תרופה אנטי פסיכוטית בשם פאנפט. כמו בשורה ארוכה של מעשי זוועה קודמים, שמשום מה חוזרים ומתרחשים דווקא בארה"ב, נשאלת שוב השאלה מהו הגורם למעשים המחרידים הללו, וכיצד נוכל למנוע מקרים כאלה בעתיד.

זה נכון שבארה"ב קל מאד לקבל רישיון לנשק, ולכן כלי הנשק זמינים יחסית יותר מאשר במדינות אחרות. אולם המציאות הזו קיימת שם כבר עשרות רבות של שנים, ולא מסבירה את העלייה התמוהה בהתרחשותם של מקרי הרג המוני אכזריים אלה בשנים האחרונות.
קל מאד להפנות אצבע מאשימה לכיוון הבעיה הנפשית שהייתה לנער הרוצח, אולם אחוז הנערים שאמור לסבול מבעיות נפשיות חריפות באוכלוסיית ארה"ב לא אמור להיות שונה מאשר למשל זה שבאירופה כולה, לכן אין זה מסביר מדוע דווקא בארה"ב אנו מקבלים אחוז כה גדול של התקפי זעם בלתי נשלטים שמסתיימים ברצח המונים.

שאלה נוספת שחייבים לשאול היא אם קיים גורם ממשי כלשהו שמבדיל בין התקף זעם חריף, שהוא נפוץ ומוכר היטב בספרות הפסיכיאטרית, לבין התקף זעם מפלצתי המלווה בפגיעה בהמונים. הגיוני שזעם יתפרץ כלפי מישהו שמתגרה או פוגע בך, כמו למשל במקרים של נקמה או מעשי טרור, אולם אין זה דומה לעיוורון ולדחף חסר המעצורים שגורמים לבן אנוש לירות שוב ושוב בעשרות ילדים ומבוגרים חפים מפשע.

מהתבוננות קרובה על העובדות אי אפשר שלא הגיע למסקנה שהתרופות שנטלו אותם רוצחים הן הגורם האמיתי והיחיד לטרגדיות המחרידות הללו. בדיוק כפי שאדם שיכור אינו אחראי למעשיו, גם אדם הנוטל תרופות הרגעה חזקות או מינונים גבוהים של תרופות פחות חזקות, או שהפסיק ליטול תרופות כאלה בפתאומיות מועד להתפרצויות טירוף רצחניות שכאלה.  

ארה"ב הינה יצרנית התרופות הפסיכיאטריות הגדולה בעולם. לתעשיית התרופות בארה"ב כוח כה רב, שיש לה קשרי עבודה "ידידותיים" אפילו עם הגוף המפקח עליה, מינהל התרופות האמריקני וכמובן שעם אנשי ממשל רבים. ארה"ב היא המדינה היחידה בעולם שמתירה פרסום של תרופות מרשם פסיכיאטריות בטלוויזיה. החשיפה של האמריקנים לתרופות אלה הינה עצומה ולפי סטטיסטיקות 11% מאוכלוסיית ארה"ב נוטלים לפחות תרופה נוגדת דיכאון אחת.

אחוז חולי הנפש מתוך כלל האוכלוסייה בארה"ב לא אמור להיות יותר גבוה מאשר באירופה, אולם בגלל החופש היחסי של חברות התרופות לפרסם תרופות אלה, אחוז האנשים שנשלחים לאבחונים פסיכיאטריים ואחוז נוטלי התרופות הפסיכיאטריות גבוהים במאות אחוזים מאשר באירופה. מכאן שה"מגיפה" המחרידה של רציחות המונים בארה"ב איננה תוצאה של יותר בעיות נפשיות או בעיות חריפות יותר, אלא של יותר אנשים שנוטלים תרופות פסיכיאטריות שמהיותן סמים הן פועלות על המוח באופן בלתי אחיד ולא תמיד צפוי ולכן גורמות לעיתים קרובות לתוצאות הפוכות מאלה שלשמן נרשמו.
לתרופת הפנאפט היסטוריה מטרידה בכל הנוגע לבדיקות הבטיחות שלה ולאישורה על ידי הFDA. יש לה גם שורה ארוכה של תופעות לוואי חמורות. בידיעה שכל אחד מהיורים בבתי הספר בארה"ב היה תחת השפעת תרופות פסיכיאטריות, לא קשה להניח שגם אדם לנזה נמצא באותה קטגוריה.

אולם תעשיית התרופות לא ממהרת להודות בקשר הזה. למעשה אפילו חברת אלי לילי האמריקנית, יצרנית הפרוזק שמרה בסוד על ניסיונות התאבדות רבים של נבדקים שנטלו אותה בשלב הניסויים כדי לשמור על האינטרסים שלה לפני שהדבר נחשף בשנת 2005.
לתרופת הפנאפט שנטל אדם לנזה היסטוריה בעייתית אף יותר: לאחר שאישור התרופה נדחה בתחילה על ידי ה-FDA עקב "בעיות חמורות" במטופלים, הוא אושר בסופו של דבר

לאחר כמות ניסויים מועטה באופן מדאיג. הפנאפט נבדק על לא יותר מ500 מטופלים לפני שהחל להימכר לאזרחי ארה"ב.
אולם מה שמדאיג אף יותר מהניסויים המועטים שנעשו על התרופה הינן תופעות הלוואי , ביניהן: עוינות, אגרסיביות, מאניה, מצב בלבולי, והתנהגות שתלטנית אימפולסיבית.

חלק מהתופעות הללו מופיעות בקטגוריה של תופעות לוואי נפוצות. לכן אין זה מפתיע כי הפנאפט נזנח על ידי חברה אחת, נרכש על ידי חברה אחרת, נדחה על ידי הFDA, ורק בסוף אושר לשימוש.
בסופו של דבר נרשמה התרופה כדי לטפל בדיוק באותן בעיות שנמצא שהתרופה בעצמה עלולה לגרום.
 
מדוע, אם כן, לא נאמר כמעט דבר בכלי התקשורת על הפנאפט ועל הקשר האפשרי בינו לבין ההתפרצות האלימה שמתאימה לחלוטין להשפעותיה של התרופה? מדוע אין אזכור רציני לכך שלמעשה כל הרוצחים הקודמים נטלו תרופות פסיכיאטריות?
העובדה היא שערוצי התקשורת הפרטיים לא מעוניינים לדבר על הנזק שתעשיית התרופות גורמת לגוף שלנו, וכיצד היא משבשת את פעילות המוח. משום כך הרופאים ימשיכו לרשום פנאפט לילדים קטנים ונערים תוך התעלמות מההשלכות החמורות, אלא אם כן ערוצי חדשות אלטרנטיביים יגיעו לציבור הרחב ואזרחים אחראים יפיצו את העובדות הללו במרץ.

גם בישראל ישנה עלייה תלולה ברישום תרופות פסיכיאטריות כבר על ידי רופאי המשפחה ועוד מגילאי הגן, מבלי שטיפולים מתונים יותר יקבלו הזדמנות הוגנת. זוהי מגמה מסוכנת ביותר, כיון שלתרופות הללו יש את הפוטנציאל לגרום לתופעות לוואי הפוכות לחלוטין מאלו שלשמן נרשמו. תעשיית התרופות טוענת כל הזמן כי לא כל מי ש"זקוק לטיפול" מקבל אותו ומפיצה פרסומות הקוראות לאנשים לעבור אבחונים, אולם המציאות בארה"ב מוכיחה שקלות יתר ברישום של תרופות פסיכיאטריות עלולה לגרום בסופו של דבר לסכנה ממשית לשלום הציבור.