דרושות הגנות על זכויות ההורים מול מערכת החינוך
אחד מכל שלושה תלמידים בישראל נחשד כסובל מהפרעה פסיכיאטרית (כגון: קשב וריכוז) ונשלח לאבחון. אחד מכל ארבעה תלמידים מוגדר כסובל מהפרעה כזו. אחד מכל חמישה קיבל בזמן כלשהו טיפול תרופתי בריטלין או נגזרותיו. עם נתונים חמורים כאלה, ברור לכל בר דעת שהליקוי האמיתי לא מצוי בילדים שלנו.
יותר ויותר הורים מבינים כיום שרוב קשיי הלימוד וההתנהגות של ילדים לא נובעים באמת מהפרעה פסיכיאטרית או מבעיה גנטית במוחם, אלא שילדים הם הצד שהכי קל "להאשים" בחוסר תוצאות חינוכיות.
למרות שחוזרי המנכ"ל במשרד החינוך קובעים שוב ושוב שאין מערכת החינוך מתערבת בטיפול התרופתי של תלמידיה, המצב בפועל רחוק מלהיות כזה. רוב בתי הספר בארץ לא רואים עצמם אחראים להתנהגות או להישגים של תלמידים שמתקשים, אם אלה לא נשלחים לאבחונים ולא מקבלים תרופות. הורים שבוחרים שלא לאבחן את הילד או לתת לו תרופות לא ישנים בלילה בגלל מסכת לחצים שהופכת כמעט תמיד לסיוט. הורים רבים מתחילים לתת ריטלין לילדים עוד בגיל הגן רק מהפחד שהילד לא יסתדר בכיתה א'. ברור אם כן, שכיתה א' במתכונתה הנוכחית איננה מאפשרת נחיתה רכה מספיק לילדי הגן, וזו רק דוגמא.
הורה, שלוקח את הילד לאבחון, אולם בוחר לנצל את זכותו ההורית ולא לתת לילד תרופות למרות המלצת הרופאים, נבלם על ידי חוות הדעת ה"מקצועית" שלהם, אותו אבחון, שהשיג במיטב כספו, ומסר לבית הספר. כאשר הוא מסרב לשתף פעולה עם המלצת הפסיכיאטר או הנוירולוג המאבחן הוא עובר מסכת של שיחות נזיפה, השעיות חוזרות ונשנות של הילד, לחץ של וועדת השמה או הרחקתו מהמסגרת החינוכית. עובדי הרווחה הם חלק בלתי נפרד ממסע הייסורים הזה. ההורה מסתכן בתביעה משפטית על הזנחת הילד, נדרש לעבור בעצמו אבחון פסיכיאטרי ל"מסוגלות הורית", מאוים בהוצאת הילד מן הבית (ילד בסיכון), והעברתו למוסד של הרווחה או למשפחת אומנה. על מי מסתמכים היועצת, מחלקת הרווחה והשופט? על אותו אבחון תמים שעשה ההורה בעבר, או שעשה בכפייה תחת איומיה של פקידת הסעד רק כיון שחשש להרחקת ילדיו ממנו. מדובר במאות טרגדיות אישיות ומשפחתיות כאלה בשנה, מקרים שוברי לב, שרובם המכריע לא מגיע כלל לכלי התקשורת, ושבבסיס כולן עומד אותו אבחון תמים להפרעת קשב או אבחון להפרעות למידה. אותה בדיקה, שההורה מאמין שנועדה לעזור לילד שלו, חורצת את גורלו, והופכת אותו ברבות הימים לצרכן בלתי נמנע של סמים מעוררים, תרופות הרגעה או תרופות אנטי פסיכוטיות.
הדבר שהכי קל לעשות לילדים הוא להכשיל אותם בכך שעושים להם מבחנים לא הוגנים כמו השאלונים הפסיכיאטריים הללו. אולם במצב הקיים, שבו בתי הספר רואים עצמם אחראים להתנהגותו או להישגיו של הילד, רק אם הוא לא מוגדר כבעל "הפרעות", או, במקרה כזה, רק אם הוא "מטופל" בתרופות, נכפה על ההורים, שזקוקים לתמיכת בית הספר, לערוך את האבחונים השרירותיים הללו. זוהי פגיעה קשה בזכויות האזרחיות של ההורים. יש הכרח, אם כן, לעגן בחוק הגנות משפטיות על ההורים, אשר:
1. יהפכו זאת לבלתי חוקי לכפות על הורים לערוך אבחונים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים או לתת לילדיהם סמים תרופתיים כתנאי להישארות הילדים במסגרת בית הספר.
2. יגנו על הורים מאיומי הרווחה באבחון כפוי של ההורים בשאלת ה"מסוגלות הורית" שלהם, ומהאיום שילדיהם יוגדרו "ילדים בסיכון" ויילקחו מחזקתם אם יסרבו לאבחן אותם או לתת להם סמים תרופתיים אלה.
3.יספקו להורים את הזכות ל"הסכמה מדעת" ( טופס הסכמה מדעת הוא מסמך שמחייב הסכמת ההורים לטיפול ומכיל גם מידע על סיכונים) בנוגע לכל אפשרויות הטיפול בבעיות התנהגות, בעיות קשב וקשיי למידה, שיכלול גם את כל המידע בנוגע לחלופות לתרופות ולשיטות נוקשות של עיצוב התנהגות כולל:
שיעורי עזר, בדיקת ראייה, הוראה מתקנת, הדרכה תזונתית, בדיקות רפואיות, בדיקת אלרגיות, נהלים חינוכיים סטנדרטיים ואמצעים יעילים ובלתי מזיקים אחרים.
4. יבטיחו, שבטופס ה"הסכמה מדעת" יצוין כי קיימים חילוקי דעות בין אנשי החינוך והרפואה באשר לתקפותן של "הפרעת קשב וריכוז" ו"הפרעות למידה".
5. יבטיחו, שהשימוש בנהלי קשירה ונעילה של ילדים ומתבגרים מתחת לגיל 16 במסגרות החינוך המיוחד ובתי החולים הפסיכיאטריים יהיה בלתי חוקי.
6. יקבעו עונשים פליליים כנגד כל מי שיפר תקנות והגנות אלה במערכת החינוך, בחינוך המיוחד ובבתי החולים הפסיכיאטריים.
